<h1>ספר החינוך מצוה קפ"ג</h1>
<h2>דף ח:</h2>
שתקריב הזבה קרבן כשתתרפא מזובה והוא שתי תורים או שני בני יונה, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה שתי תורים וגומר. שורש מצוה זו וקצת פרטיה כעין מה שכתבנו למעלה בקרבן הזב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה כי מפני כן נחשוב לשתי מצוות שתי קרבנות אלו של זב ושל זבה, ואף על פי שהן קרבן אחד ממש, מה שלא עשינו כן בשאר קרבנות הרבה שאין אנו חוששין למנות מצוה בפני עצמה כל קרבן וקרבן בשביל חילוק המביאים אותן כל זמן שהקרבן אחד, לפי שטומאתן של אלו אינן שוה כלל, שהאיש מטמא בלובן והאשה מטמאה באודם, ובהפך לא יטמא זה ולא זה, וכיון שהם חלוקים כל כך ראוי למנותם לשתי מצוות, ואין דומה ענין זה כלל לענין מצורע ומצורעת שהוא נחשב למצוה אחת, שהצרעת דבר שוה בכולן. והביא ראיה קצת לדבריו ממה שאמרו בכריתות [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה ואלו הן, הזב והזבה והיולדת והמצורע, הרי שחשבו זב וזבה בשנים לפי שחלוקין בחוליין, ומצורעת ומצורע כאחת לפי שהחולי שוה בשניהם. ונוהגת בזמן הבית. והעוברת ולא תקריב קרבנה כשתתרפא מזובה בטלה עשה זה, מלבד שהיא מחוסרת כפרה.
